תוצאת חיפוש

¹היחידה לרפואה דחופה, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ²המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, תל השומר, ³קבוצת הטראומה*, 4הפקולטה לרפואת אסון, בית ספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל אביב

*קבוצת הטראומה: ריקרדו אלפסי, איגור ירוחימוב, בוריס קסל, יורם קליין, משה מיכלסון, אברהם ריבקינד, גד שקד, דניאל סימון, דרור סופר, מיכאל שטיין.

רקע: ילדים מהווים תת אוכלוסיה פגיעה ביותר באירועים רבי נפגעים, אך מאפייני הפגיעה טרם תוארו במפורט עד היום. מטרותינו במאמר זה הן לאפיין את היפגעות הילדים באירועים רבי נפגעים, כולל היקפה, גורמי הפציעה וחומרתה, ולבחון את אופן ניצול משאבי בית החולים.

שיטות: ערכנו מחקר תיאורי של ילדים בגילאי 17-0 שנים שנרשמו ברישום הטראומה הישראלי כתוצאה מפציעה באירוע רב נפגעים בין השנים 2007-1998. נבדקו בעיקר אזורי הגוף המעורבים, חומרת הפציעה (ציון Injury Severity Score) ושיעורי התמותה.

תוצאות: בתקופת המחקר נמצאו ברישום הטראומה הישראלי 267 ילדים (גיל ממוצע 11.3 שנים, 52% בנות) אשר אושפזו עקב פציעות שנגרמו ב-75 מתוך 158 (47%) אירועים רבי נפגעים. גורמי האירועים רבי הנפגעים היו: טרור (63%), תאונות דרכים (32%), התמוטטות בניין (3%) ואחר (2%). מתבגרים (גילאי 17-10) נפצעו פי שניים יותר מילדים צעירים (גילאי 9-0) – 67% לעומת 33%, בהתאמה (p<0.05). ראש-צוואר (67%) וגפיים (62%) נרשמו כאזורי הגוף שנפגעו בשיעור הגבוה ביותר. מרבית הילדים (55%) נפגעו באורח קל (ISS 8-1),  אך קבוצה משמעותית  נפגעה באורח קשה ואנוש – 29% עם  ISS > 16. חומרת הפציעות של ילדים שנפצעו באירוע רב נפגעים הייתה קשה יותר במובהק בהשוואה לילדים שלא נפצעו באירוע רב נפגעים – ה- ISS > 16 היה 29% לעומת 8%, בהתאמה ((p<0.0001, התמותה בבית החולים הייתה 3.4% לעומת 0.4%, בהתאמה p<0.0001)), משך שהייה באשפוז היה 8.9 לעומת 3.5 ימים בממוצע, בהתאמה (p<0.0001), שיעור הניתוחים היה 50% לעומת 20%, בהתאמה (p<0.0001), ושהייה בטיפול נמרץ הייתה בשיעור של 31% לעומת 6%, בהתאמה p<0.0001)).

מסקנות: ילדים נפגעים קשות באירועים רבי נפגעים. הנתונים שעלו במחקרנו הצביעו על שיעורי תמותה ותחלואה גבוהים באופן משמעותי בילדים אלו בהשוואה לילדים שנפגעו במנגנוני חבלה אחרים – ממצאים המאתגרים את הנהלות בתי החולים בכל הקשור למשאבים, כוח אדם וציוד. פגיעות ראש קשות ופציעות גפיים הן התורמות העיקריות לתמותה ולתחלואה קשה זו. מוכנות טובה יותר של הנהלות בתי החולים בהקצאת משאבים ומוכנות של הצוות הרפואי – עשויות לשפר את התוצאות.

קובי פלג^1,2, דינה יפה¹, קבוצת הטראומה  בישראל (ITG)³

¹המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, תל השומר, ²החוג לרפואת אסון, בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל אביב, ³קבוצת הטראומה*

*קבוצת הטראומה: ריקרדו אלפסי, איגור ירוחימוב, בוריס קסל, יורם קליין, משה מיכלסון, אברהם ריבקינד, גד שקד, דניאל סימון, דרור סופר, מיכאל שטיין

בשנים הבאות צפויה עלייה עולמית בשיעור הפגיעות מתאונות דרכים, מאלימות ומלוחמה – אשר תשפענה על בריאות האוכלוסייה ותטלנה נטל נוסף על מערכת הבריאות. לנוכח מצב זה, חשוב במיוחד להבחין בין סוגי הפגיעות השונות, על מנת לאתר קבוצות בסיכון, לבנות תוכניות התערבות ומניעה, ולטפל ביעילות בנפגעים. בעזרת רישום הטראומה הלאומי הושוו במחקרנו מגמות ומאפיינים של היפגעות מכוונת לעומת לא מכוונת, תוך שימת דגש על פציעות מטרור ולוחמה.

שיטות: המחקר נערך על בסיס רישום הטראומה הלאומי (2006-2000). נסיבות הפציעה חולקו לשלוש קבוצות – פצועים מפגיעות לא מכוונות, פצועים מפגיעות מכוונות כתוצאה מטרור ולוחמה, ופצועים מפגיעות מכוונות אחרות. במחקר נכללו 155,496 פצועים שאושפזו ב-11 מרכזי טראומה.

תוצאות: במשך 7 שנים אושפזו 142,028 (91.3%) פצועים מפגיעות לא מכוונות ו-13,468 (8.7%) פצועים מפגיעות מכוונות. מתוך אלו שנפצעו מפגיעות מכוונות, כ-20% נפגעו כתוצאה מטרור ולוחמה. בפגיעות מכוונות ללא טרור ולוחמה אנו עדים למגמת עלייה קבועה בשיעור הנפגעים המאושפזים בין השנים 2000 (5.8%) עד 2006 (6.9%) (20.0= 2χ , P<0.001). לעומת זאת , המגמה בפגיעות טרור ולוחמה משתנה בהתאם לאירועים ולקצב שלהם. קיים דמיון במגמת ההיפגעות מטרור ולוחמה לפי גיל, בדומה לפגיעות מכוונות אחרות. בטרור ולוחמה שיעור הנפגעים הקשים (חומרת הפציעה 16+) גבוה משמעותית (24%) לעומת אלו שנפצעו בפגיעות מכוונות שאינן טרור ולוחמה (16%) או בפגיעות בלתי מכוונות (8%). המעבר מאשפוז לשיקום ושיעור התמותה בולטים בשונותם בהשוואה בין הקבוצות.

דיון וסיכום: עיקר הממצאים מצביעים על כך שפגיעות מטרור ולוחמה כוללות פציעות מורכבות יותר, קשות יותר בחומרתן, הכרוכות בשיעור תמותה גבוה יותר בבית החולים. גיל ומנגנון הפגיעה הם גורמים חשובים המשפיעים על ניצול משאבים בבתי החולים. חובה על מערכת הבריאות לבחון ולאתר את נסיבות ההיפגעות המאפיינות את קבוצות הפגיעה השונות, תוך בחינת ההבדלים בנסיבות ההיפגעות בתוך קבוצות הפגיעה השונות.

מחברת מכותבת:

דינה יפה

המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה

מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות

תל-השומר, 52621

טלפון: 03-535-4252

פקס: 03-535-3393

דוא"ל: [email protected]